העתיד כבר כאן.

את ההכרות הראשונה שהייתה לי עם אשתי, שתזכה לחיים ארוכים כמובן. הייתה בכלל בלימודים. שנינו למדנו באותה אוניברסיטה והיינו גם, באותה שנת לימוד, למרות שבנושא הזה- אני למדתי משפטים ארבע שנים, והיא למדה עיצוב פנים במשך שלוש שנים. אז ככה מה שקרה, זה כשאני סיימתי את הלימודים שלי ואחרי זה עשיתי את ההיכרות הראשונה שלי בעולם המשפטים בסטאז שעשיתי בפירמה שעבדתי בה במשך שנה. היא סיימה לפני את הלימודים של בעיצוב פנים והתחילה גם לעשות את הסטאז שלה. את חברה שלי, לימים אשתי, הכרתי בלימודים. ההכרות בינינו הייתה מקרית לחלוטין. בתור לצילום של דפים במכונה. כחלק מהלימודים אתה מצלם מאמרים, ויצא ככה באחת הפעמים ששנינו חיכינו ביחד בתור לצלם ולהשתמש במכונת צילום. ושם הכרתי אותה, התחלתי לדבר איתה. זאת לא הפעם הראשונה שראיתי אותה. זו הייתה הפעם הראשונה שאנחנו מכירים ומדברים, כן. אבל זו לא הפעם הראשונה שאני רואה אותה או עובר לידה ולהפך, או שאני שומע עליה. תמיד כשהייתי רואה אותה הייתי אומר לעצמי בלב כמה שהיא יפה, ומתחיל לדמיין איך היא במיטה, או האם יש לה חבר, ואיך אני מתחיל איתה. עכשיו עד לאותו רגע שבו התחלתי לדבר איתה, לא היה לי את האומץ ללכת אליה ולהתחיל איתה. יכול להיות שזרקתי לה פעם אחת איזה מילה או שתיים והיא לא התייחסה אליי. עד לאותה הכרות קצרה שהייתה בינינו בתור למכונת הצילום שאלתי אותה מה היא לומדת פה, למה אני תמיד רואה אותה, לא לפני שאמרתי לה שאני לומד משפטים, ורמזתי לה בשאלה אולי היא לומדת משפטים שנה שנייה או שלישית. אבל לא. היא אמרה לי שהיא לומדת בעיצוב פנים ושזה תחום שמעניין אותה. למרות שאבא שלה הוא עורך דין מאוד מוכר בתחום הביטוח והנזיקין, וכמה שהוא דרש ממנה והפציר בה ללמוד משפטים ולהצטרף למשרד שלו, שהוא משרד מאוד מוכר של עו"ד בחיפה. היא העדיפה שלא, כי התחום הזה לא מעניין אותה, אולי בגלל אבא שלה, בכל מקרה היא אמרה שהיא מאוד רוצה להיות מעצבת פנים ושם היא רואה את העתיד שלה.